ביאור שטיינזלץ על כריתות כ״ה

1 אמר ר' ינאי: גבול שמעתי בה ממתי נאסרת ושכחתי מתי, ונסבין חברייא למימר ומציעים החברים לומר שירידתה לנחל איתן היא אוסרתה.

2 אמר רב המנונא: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה שמחיים היא נאסרת? דתנן ששנינו במשנה: השוחט פרת חטאת כלומר, פרה אדומה, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, ביום ששחט את אמם — ר' שמעון פוטר על שחיטתם מאיסור שחיטת אותו ואת בנו, וחכמים מחייבין.

3 בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי שאני אומר שעגלה ערופה מחיים נאסרת, בהא פליגי בזה חלוקים ר' שמעון ורבנן וחכמים, שר' שמעון שפוטר סבר סבור: שחיטה שאינה ראויה שאינה מכשירה את הבהמה לאכילה — לא שמה אינה קרויה שחיטה, וכיוון ששחיטת העגלה אינה מכשירתה לאכילה, מפני שהיא כבר אסורה בהנאה, לכן פטור על כך משום אותו ואת בנו.

4 ורבנן אמרי וחכמים אומרים: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולכן חייב על כך. אלא אי אמרת אם אתה אומר שרק לאחר עריפה היא נאסרת, אמאי פטר מדוע פוטר ר' שמעון? הלוא שחיטה ראויה היא!

5 וכי תימא ואם תאמר כי טעם הדבר הוא שסבר סבור ר' שמעון שעגלה ערופה גם בשחיטה כשרה, ולאו דווקא בעריפה, ומפני כן שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי בכך נאסרת העגלה בהנאה, והתנן והרי שנינו במשנה: מה שכשר בפרה אדומה פסול בעגלה ערופה, ומה שפסול בפרה כשר בעגלה ערופה. כיצד? פרה — דינה בשחיטה דווקא, ובזה היא כשרה, אבל בעריפה היא פסולה, ואילו עגלה — דווקא בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה!

6 אישתיק שתק רבא, שאמר שלאחר עריפה היא נאסרת, שלא מצא תשובה לדבר. לבתר דנפק אחרי שיצא, אמר: מאי טעמא לא אמינא ליה מה טעם לא אמרתי לו לרב המנונא, שר' שמעון סבר סבור כי עגלה בשחיטה כשירה, והוא חולק על מה ששנינו שהכשר בפרה פסול בעגלה!

7 ומעירים: ורב המנונא אמר לך היה אומר לך כנגד זה: לא נשתמיט תנא דנשמעינן לא נשמט תנא שישמיע לנו שעגלה בשחיטה כשרה, אין מי ששונה דעה כזו, דתימא שתאמר ששיטת ר' שמעון היא.

8 אמר רבא: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה את שיטתי, שעגלה ערופה נאסרת רק לאחר עריפה? מדתנן ממה ששנינו במשנתנו: עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע מי הרוצח — תצא ותרעה בעדר ככל בהמה. ואי אמרת ואם אומר אתה שנאסרת מחיים, אמאי מדוע תצא ותרעה בעדר? הא איתסרא לה הרי כבר נאסרה לה מחיים!

9 ודוחים, תני שנה במשנה: עד שלא נראית לעריפה, כלומר, אם קודם שהורידוה לנחל נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, אבל לאחר מכן — אסורה בהנאה. מוסיף עוד רבא להוכיח, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: אם משנערפה נודע ההורג — תקבר במקומה, משמע שרק משנערפה נאסרה! ודוחים: תני שנה: משנראית לעריפה תיקבר.

10 מקשה על כך רבא: אם כן, שמכאן אתה מוכיח, אימא סיפא אמור את סופה, את הנימוק להלכה זו: מדוע תיקבר? מפני שעל הספק באה מתחלה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואי ואם כבר מחיים מדובר, הרי עדיין לא כיפרה ספיקתה! אלא מוכח ממשנתנו כי רק לאחר עריפה היא נאסרת.

11 ומעירים: אף שכך מוכח ממשנתנו, תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה, דתניא ששנויה ברייתא כשיטת רב המנונא: נאמר מכשיר בפנים במקדש, כלומר, אשם מצורע, שמכשיר ומטהר את המצורע לאכול קדשים, ונאמר מכפר בפנים, שאר חטאות ואשמות. וכן נאמר מכשיר בחוץ, שתי הציפורים שמטהרים על ידן את המצורע, ונאמר מכפר בחוץ, עגלה ערופה, שמכפרת מחוץ למקדש.

12 מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, שדינו של אשם מצורע כדין שאר קרבנות — אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, שכשם שעגלה ערופה נאסרת מחיים — כך ציפורי מצורע נאסרות מחיים. הרי שלדעת תנא זה עגלה ערופה אסורה מחיים.

13 א משנה ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה, גם אם אין לו ספק ידוע של עבירה. הוא היה נקרא אשם חסידים, שחסידים ויראי חטא היו מביאים אשם זה בכל עת, שמא חטאו. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד שלא היה מביא.

14 אמר בבא בן בוטא בלשון שבועה: המעון המקדש הזה! אילו היו מניחין לי הייתי מביא גם ביום זה, אלא אומרים לי: המתין עד שתכנס לספק, שהרי ביום הכפורים התכפרו כל עוונותיו, ואין על מה להביא מיד קרבן למחרת. וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא על ספק בדבר שעל זדונו חייב כרת ועל שגגתו מביא חטאת.

15 חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים — חייבין להביא קרבנם לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה כלומר, סמוך לסוף היום — הרי זה פטור מלהביא אשם תלוי, לפי שכל היום מכפר.

16 האשה שיש עליה חובה להביא חטאת העוף מספק, כגון שספק אם נתחייבה בקרבן יולדת, שמא לא הפילה ולד, ועבר עליה יום הכפורים — חייבת להביא חטאת זו לאחר יום הכיפורים, מפני שאינה באה לכפרת עוונות אלא היא מכשרת את האשה לאכול בזבחים. חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה החטאת נודע לה שהיתה פטורה מקרבן — הרי זו תקבר.

17 ב גמרא שואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' אליעזר, שהוא סבור שיכול אדם להביא אשם תלוי בנדבה? ומסבירים: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שאשם תלוי חובה גמורה היא, כאשר מתיידע ליה נודע לו שאכן חטא אמאי מייתי מדוע מביא חטאת? הרי כבר נתכפר לו באשם שהביא מתחילה! אלא שמע מינה למד מכאן שנדבה היא.

18 ורבנן וחכמים סבורים: עולה ושלמים הוא דאתו שבאים בנדר ונדבה, אבל חטאת ואשם — חובה נינהו הם, ובכלל זה גם אשם תלוי. ואשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה זהו הטעם שמביא לפני שנודע לו אם חטא — לא כדי להתכפר, אלא כדי להגן עליו מן היסורים עד שייתוודע לו, מפני שהתורה חסה על גופן של ישראל, ולכן חייבה אותם להביאו.

19 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: לשיטת חכמים, מהו ההכרח לומר שאשם תלוי בא אך ורק כחובה? דילמא שמא נאמר כי אשם תלוי דינו כעולה ושלמים, מה עולה ושלמים יש דאתו שבאים בחובה, וכגון עולת ראיה ושלמי חגיגה, ואתו ויש שבאים גם בנדבה, אשם תלוי נמי גם כן דאתי שבא בחובה נאמר כי הוא אתי נמי בא גם כן בנדבה!

20 אמר ליה לו: עולה ושלמים עיקר ענייניהם בנדבה כתיבי כתובים, אלא שהם באים גם כחובה במקרים מיוחדים שציוותה התורה, ואילו אשם תלוי עיקר עניינו בחובה כתיב כתוב, יחד עם החטאות והאשמות, ובהתאם לכך יש לדון עליו.

21 תני שנה ר' חייא קמיה לפני רבא:

22 אשם תלוי בא על הנבלה כלומר, גם על ספק של אכילת נבילה. אמר ליה לו רבא: והאנן תנן והרי אנו שנינו במשנתנו, וחכמים אומרים: אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובנבילה יש רק איסור לא תעשה! ואי ואם אומר אתה שזו היא שיטת ר' אליעזר, אם כן לאו דווקא על ספק איסור, אלא בנדבה נמי אתי גם כן בא!

23 אמר ליה לו ר' חייא: מאי טעמא לא מתנית מה הטעם לא שנית ולמדת? זימנין סגיאין תניתה קמי מר פעמים רבות שניתי ברייתא זו לפני האדון, ומנו ומי הוא? רבה, ואמר לי: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא? שיטת ר' אליעזר היא, ואולם לא לדעת עצמו, שמביאים אשם תלוי בנדבה, אלא לפי הטענה שהביא בשם אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא, דתנן ששנינו במשנתנו: אלא אומרים לו המתן עד שתכנס לבית הספק. ומכאן שבכל מקרה של ספק עבירה יכול אדם להביא אשם תלוי. אמר

24 רבא: מאי טעמא מה טעמם של אלה שאמרו לו לבבא בן בוטא? אמר קרא המקרא בענין אשם תלוי: "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם" ויקרא ה, יז, כלומר, כל דבר שאסרה התורה לעשותו.

25 אמר רבא: מאי טעמא דרבנן דאמרי מה טעמם של חכמים במשנתנו שאומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת? ילפי לומדים הם בגזירה שווה "מצו‍ת" "מצו‍ת" מחטאת חלב, כלומר, חטאת רגילה,

26 מה להלן בחטאת שנאמר בה "אחת ממצוות ה'" שם ד, כז, הרי זה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן באשם תלוי, שנאמר בו "מצוות" שם ה, יד, מביא על ספק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

27 א תנו רבנן שנו חכמים: חמשה אשמות מכפרין, אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה. ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר, מה פירוש הדברים הללו? אמר רב יוסף, הכי קאמר כך אמר: חמשה אשמות מכפרין כפרה גמורה, שאין עוד כפרה אחריהם, ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה, כי כשייוודע לו שחטא צריך להביא חטאת.

28 והוא שלא כשיטת ר' אליעזר לשיטת "אמרו לו", כמבואר לעיל שאמר: אשם תלוי בא על הנבלה, והרי במקרה זה, גם אם ייוודע לו שאכל נבילה — אינו צריך כפרה נוספת, שאין מביאים על כך חטאת.

29 רבינא אמר, הכי קתני כך הוא שונה, לכך הכוונה: חמשה אשמות אין דבר אחר מכפר כפרתן, דכי מתיידע ליה מייתי שכאשר נודע לו שחטא מביא קרבן, ואילו אשם תלוי — דבר אחר מכפר כפרתו, דלכי מתיידע לא מייתי שכאשר נודע לו שספק חטא יש שאינו מביא אשם תלוי, כדתנן כמו ששנינו במשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — חייבין להביא אחר יום הכפורים, חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורין מלהביא אשם תלוי.

30 ב שנינו במשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין וכו'. וכך קתני שונה התנא: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — חייבין להביא לאחר יום הכפורים, חייבי אשמות תלויין — פטורין. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו שיום הכיפורים אינו מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאים?

31 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' אמי אמר ר' חנינא, אמר קרא המקרא ביום הכיפורים: "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" שם טז, טז, חטאים שנזכרו שם, שנעשו בשגגה, הריהם דומיא בדומה לפשעים, כלומר, דברים שנעשים במזיד, מה פשעים הם עוונות דלאו שאינם בני קרבן, שאין מביאים קרבן על הזדון — אף חטאים דלאו שאינם בני קרבן מכפר עליהם יום הכיפורים, אבל חטאים שהם בני קרבן, שמביאים עליהן קרבן חטאת — יום הכיפורים לא מכפר.

32 אמר ליה לו אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? והא כי כתיב הדין קרא והרי כאשר נאמר כתוב זה בשעיר הנעשה ביום הכיפורים בפנים הוא דכתיב שנאמר, שכפרתו מועטת, שהוא לא מכפר על עבירות מצוה שידועה לו, אלא רק על מה שלא נודע לו. ושמא דווקא קרבן זה אינו מכפר על חטא שהוא בן קרבן, אבל שעיר המשתלח לעזאזל, שמכפר גם על עבירות של מצוה ידועה, שהרי הוא מכפר גם על הזדונות — אימא אמור לך: אפילו על חטאים שבני קרבן נינהו הם מכפר!

33 אלא אמר אביי, מהכא מכאן נלמד הדבר, שנאמר בשעיר המשתלח: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" ויקרא טז כא, חטאים האמורים כאן הריהם דומיא בדומה לפשעים, מה פשעים הם דברים דלאו שאינם בני קרבן, שאין קרבן על המזיד — אף חטאים האמורים כאן הריהם אלו דלאו שאינם בני קרבן, אבל חטאים שבני קרבן נינהו הם — לא מכפר שעיר המשתלח. ומיעטיה קרא ומיעט אותו הכתוב בשעיר המשתלח למימרא לומר שלמרות שכפרתו מרובה, על חטאים שבני קרבן נינהו הם לא מכפר.

34 אמר ליה לו רב דימי: ממאי ממה, מניין לך דהני שאותם פשעים שכתובים בפסוק זה לאו לא בני קרבן נינהו הם? דלמא הני שמא מדובר גם באלה שבני קרבן נינהו הם, כדתנן כמו ששנינו במשנה, ארבעה מביאין על הזדון כשגגה: הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון! לקושיה זו לא ניתנה תשובה בשם אביי.

35 ועוד איתמר נמי נאמר גם כן בענין זה: כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל הביא עמו שמועה זו, שאמר ר' יוסי אמר ריש לקיש: מנין שיום הכיפורים אינו מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאים? שנאמר בשעיר המשתלח "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" שם, חטאים האמורים כאן הריהם דומיא בדומה לפשעים, מה פשעים דלאו שאינם בני קרבן מכפר עליהם השעיר המשתלח, אף חטאים דלאו שלא בני קרבן מכפר הוא, אבל חטאים שבני קרבן לא מכפר. אמר

36 אביי: אנא נמי מהדין קרא אמרי אני גם כן מאותו מקרא אמרתי, כפי שנאמר לעיל, ואקשי והקשה לי רב דימי: ממאי מנין יודע אתה דהני שאותם פשעים דלאו שלא בני קרבן נינהו הם? דלמא הנך שמא מדובר באלה שבני קרבן נינהו הם, כדתנן כמו ששנינו במשנה: ארבעה מביאין על הזדון כשגגה! אמר ליה לו רבין לאביי, אפשר לתרץ: רוב הפשעים הרי לאו אינם בני קרבן. אמר ליה לו אביי: אין בכך תשובה, מידי כלום "רוב פשעיהם" כתיב נאמר בפסוק זה?

37 אלא אמר אביי, יש להביא ראיה מרישיה דקרא מתחילתו של הכתוב: שנאמר "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל", ותניא ושנויה ברייתא: "עונות" — אלו זדונות, וכן הוא אומר: "כי דבר ה' בזה... עונה בה" במדבר טו, לא, ואם כן

38 "ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" כל למה לי? לשם מה הוצרך לחזור ולהזכיר פשעים, שגם הם זדונות? אלא לאקשויי להקיש את החטאים לפשעים, מה פשעים דלאו שרובם אינם בני קרבן, אף חטאים דלאו שאינם בני קרבן, אבל חטאים שבני קרבן נינהו הם לא מכפר שעיר המשתלח.

39 ג שנינו במשנה: חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורים מלהביא אשם תלוי. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו? אמר ר' אלעזר, אמר קרא המקרא ביום הכיפורים: "כי ביום הזה... מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" ויקרא טז, ל, לומר: חטא שאין מכיר בו אלא המקום "לפני ה'" שהוא חטא שאינו ידוע, ועליו מביאים אשם תלוי — עליו יום הכפורים מכפר.

40 אמר רב תחליפא אבוה אביו של רב הונא בר תחליפא משמיה משמו של רבא: קדמייתא נמי הראשונה גם כן, הדין הקודם במשנה, שחייבי חטאות ואשמות ודאים אינם נפטרים ביום הכיפורים, לא תיתי אין אתה יכול להביא, ללמוד